התזכורת שגם לוותר זו אופציה

רוצים לפגוש את עצמכם?

בואו נפגש!

השאירו פרטים:

יאוש - ציפור מייזליק

 יאוש – התזכורת של היקום שהאופציה לוותר קיימת.

כמתייאשת סדרתית מצויה פיללתי את נפשי למות לא פעם, קוראת אל השמיים "קחו אותי כבר". שמעתי את המשפט הזה הלוך וחזור מאמי ומדודה אסתר... ושכללתי אותו לגרסה ניו אייג'ית: "למה הייתי צריכה לבוא לפה? לא יכולתי להישאר באהבת האלוהים?"

לקח לי הרבה זמן להבין שאני מבורכת בזה שאני מתייאשת. והייאוש העמוק, האמיתי, המשתק – הוא לפעמים המוצא האחרון לכל Control Freak באשר הוא. כזאת הייתי. עד היום כשאני נאחזת ומנסה לשלוט, הייאוש עדיין מגיע לביקור. בא להזכיר לי שאפשר לוותר. זו אופציה. והוא לוחש לי: הספיק לך כבר?

הייאוש הוא זה שמביא אנשים להרים ידיים לשמיים ולהגיד: די כבר! אני לא יכול יותר! הצילו! ההכרה ש"זה גדול ממני" היא אחת ההכרות האמיתיות והיפות ביותר שקיימות. לא מכיוון שאנחנו חסרי אונים וקטנים, אלה בגלל שהדבר המופלא הזה שנקרא העולם הוא אכן גדול מאיתנו. למעשה הוא גדול ומופלא יותר מכפי שניתן לתאר. וכחלק מכל שאר הדברים שיש בו, יש בו גם מערכת מובנית לתיקון בעיות ושחרור סתימות. יש בו אנרגיה שלמה שרק מחכה להשתחרר בקלות בלתי מתקבלת על הדעת וליצור ניסים. אנרגיה של אהבה.

פעם ראשונה ששמעתי על המושג הזה הייתה כשקראתי את אחד מהתיקשורים של ג'פרי הופ ממעגל הארגמן. אז, לפני שנים הוא תקשר את קת'ומי. (הוא מתקשר את כל האונטראז'. קאת'ומי היה איזה אינדיאני למוריאני עם חוש הומור גס). זה היה תקשור יפיפה, שדיבר על זה שחוץ מרוח, גוף ונפש יש עוד משהו. הוא קרא לזה "גנוסט" והסביר שזו בעצם הרגל הרביעית בכסא שלנו. הוא סיפר שה"גנוסט" הוא "פותר הבעיות" של היקום ושהוא פועל רק אם מניחים לו לעשות את עבודתו.

היום אני יודעת שהדבר הזה שהוא דיבר עליו הוא הרבה יותר מפותר בעיות. הוא כח היצירה של היקום. והוא לעולם לא פועל מתוך busyness, אלא מתוך הוויה בלבד. אף פעם לא במרחב מלא במחשבה ועשייה, תמיד בריק שקט. בשבילי זה היה פורץ דרך, כי בכל פעם שהיה ספק – הייתי מיד עושה משהו כדי לתקן. מי ידע שהחיים שלי נוצרו במרווח שבין המחשבות והמעשים ולא בתוכם? זה מיקד מאד את העבודה שלי עם אנשים, כי גיליתי דרך מופלאה ליצור שפע גדול מתוך אהבה ושמחה.

דודה אסתר לא ידעה להתייאש מספיק. אף על פי שאמרה אין ספור פעמים במבטא התימני הכבר שלה: "שייקח אותי כבר!".
היא הייתה פמיניסטית לוחמת עוד לפני שהמושג הומצא. נולדה בתחילת המאה שעברה למשפחה תימנית בצנעה. מורדת. בצעירותה הייתה יפה עם קול זמיר. בזקנותה הייתה מצומקת וקטנה. 35 קילו ביום טוב. עם גיבנת. הבדידות והכעס הותירו בה את חותמם.

כשהייתה צעירה גזרה לאביה ולאחיה את הפאות (כי זה לא מודרני). עזבה את הבית הירושלמי ועברה לת"א כדי להיות קרובה לים, בו שחתה בכל בוקר. אהבה את ניו-יורק אהבת נפש וטרחה לבקר שם בכל הזדמנות (עוד כשהיו מפליגים לאמריקה). היא התחתנה והתגרשה פעמיים, עוד לפני שהיה סעיף כזה בתעודת הזהות. בפעם הראשונה מבחור תימני שברח אחרי כמה חודשים ובפעם השנייה היה זה תייר אוסטרלי מבוהל. שנים אח"כ הייתה אומרת לי: "עספור, אל תתחתני עם תימני. התימנים קמצנים."

כשהוקם משרד הפנים והיא הייתה צריכה לרשום את גילה – היא הפחיתה שלוש שנים בכדי שתהיה צעירה מספיק להתחתן שוב. אח"כ היא עבדה שלוש שנים נוספות לפני שיצאה לפנסיה ולא התחתנה. ללא ילדים משלה, היא הייתה תמיד הדודה - טיפוס מיוחד באמת. היא עבדה בקומנדו מס הכנסה (בתכ'לס אלה הם אנשים שבאים רק כדי לראות אם רשמת בקופה או לא). דודה אסתר האמינה שהיא עושה שליחות למען הצדק העולמי - "באתי, קניתי מנת פלאפל, ראיתי שהוא פעם דופק בקופה ופעם לא. למה שהוא ירוויח ואני לא? נבלה!"
היא הייתה עקשנית כמו פרד. בתקופות מסוימות אמרו לי שאני מזכירה אותה בעקשנות שלי. היום אני יכולה לראות את הדמיון. תמיד הייתה אומרת "שונא מתנות יחיה". לא הייתה מוכנה לקבל כלום מאף אחד. פעם קנינו לה כרית לסלון, אותה החבאנו במרפסת. כשנופפה לנו לשלום מהחלון, אמרנו לה שהשארנו מתנה עבורה. היא מצאה את הכרית ורדפה אחרי האוטו שלנו חצי מאבן גבירול רק בשביל להחזיר אותה.

דודה אסתר בד"כ רטנה וצעקה. לפעמים הייתה מחבקת אותי באהבה, מביטה עלי בעיניים טובות ואומרת בקול רך: "עיוני".
בכל שנה הייתה באה אלינו לירושלים לפני פסח בשביל לנקות את הבית שלנו. לפני שדודה אסתר הגיעה אמא שלי הייתה פוצחת במבצע נקיון מטורף משלה. הכל כדי שחלילה לא תמצא הדודה איזה גרגר אבק חבוי ותצעק: "מה זה הלכלוך הזה? גועל נפש!"
היא גרה בת"א מעל פלאפל מבורך ("הנבלה הזה, כל היום ריחות של טיגון!"). כשהייתה בת 75 לערך ראתה מישהו בולש אחר חלונות דירתה. כל הלילה ישבה עם מחבת בידה וחיכתה לו. רק שיעלה.
והוא עלה...
וכשהגיע אליה למטבח - "נבלה, לך תעבוד!!!" המחבת פגשה את ראשו של האומלל והוא התגלגל בחוסר אלגנטיות במורד שתי הקומות.
סיפור אמיתי. אימת הגנבים – דודה אסתר. איזו לוחמת הייתה.

אני אוהבת את דודה אסתר. היא הייתה אשה נדיבה כ"כ. היא האמינה בדיוק לאותם הדברים שאני חונכתי על ברכיהם. והיא לא ידעה איך לוותר על השליטה אפילו לרגע אחד. היא הייתה צלולה עד הרגע האחרון. מחוברת למכונת הנשמה. גופה הצנום מוכנע. כשבאתי לבקר אותה בפעם האחרונה, עמדתי ליד מיטתה ולחשתי לה: דודה, את לא חושבת שהגיע הזמן ללכת הביתה? באותו הלילה היא נפטרה. אשה יקרה. אשה בודדה. כמה עצוב לי שלא ידעה לקבל. לוותר. שלא התייאשה באמת.

כמוה חשבתי שאנשים טובים שולטים על חייהם. שלא יתקלקלו, שלא יחמיצו. ובניגוד אליה, אני התברכתי בייאוש. אותו אחד שהביא אותי לקחת צעד אחורה ולהגיד: "אלוהים אדירים, זה גדול ממני. אני צריכה עזרה.". אותו יאוש שדרכו למדתי מהו כוחו של וויתור אמיתי ומוחלט. ככה זה - אנשים עקשניים צריכים לפעמים ייאוש בשביל ללמוד עוד קצת על נפלאותיו של העולם.

והיום, כשאני נמצאת בחשכת חוסר הידיעה, בתוך תהומות הבדידות. מנסה להיאחז באשליית החיים, לפעמים אני חושבת על דודה אסתר, או מדברת את מילותיה: "קחו אותי כבר". אבל בניגוד לדודה, אני מתייאשת. ועם הייאוש מגיע לו שחרור. אותו וויתור מוחלט שהיקום מחכה לו על מנת שיוכל להתחיל לפעול בדרך מופלאה למימוש כל הרצונות שלי. והיקום פועל ללא מגבלות של זמן ומקום ויוצר לי ניסים.

עם השנים למדתי לשחרר יותר ויותר, והייאוש הפך לחבר רחוק שלפעמים מגיע לבקר כדי להזכיר לי במקומות ששכחתי, שאני יכולה לוותר. זו אופציה. ותמיד אח"כ אני מרגישה מבורכת. על ההבנה שזה גדול ממני, על ההבנה שאני בעצם חלק בלתי נפרד ממשהו מופלא וחכם יותר מכפי שתודעתי האנושית יכולה לתאר לעצמה. על ההבנה העמוקה שאני אף פעם לא באמת לבד.

© כל הזכויות שמורות לציפור מייזליק