למה אנחנו מחוייבים לקושי?

רוצים לפגוש את עצמכם?

בואו נפגש!

השאירו פרטים:

לאן שלא תסתכלו – תראו אנשים שמתמודדים עם קשיים, אתגרים, ונסיבות בלתי צפויות. אין אדם שלא פוגש את כל אלו בחייו. ועדיין – נראה שלאנשים מסויימים קשה יותר מלאחרים.

יש לי חברה שהתמודדה עם שכול, מחלה כרונית, גירושין ואתגרים מקצועיים. היא אחת הנשים החיוביות שאני מכירה. יש לה חיים מלאי עניין, שמחה, אהבה ושפע והיא מצליחה ליהנות מהחיים למרות הכל. לעומת זאת, יש אנשים שהכרתי שחוו טרגדיה, מחלה או מפלה כלכלית שלא הצליחו להתאושש – וחייהם הפכו לדרך מתמשכת של קשיים. אז מה ההבדל ביניהם? ומה אפשר לעשות בשביל שיהיה לנו פחות קשה?

במשך המון שנים הקושי ואני היינו בלתי נפרדים. נדמה היה שהחיים שלי היו מורכבים מקושי – ומהפוגה מהקושי, שמיד אחריה הגיע עוד קושי... היו לי קשיים חברתיים בבי הספר. הרגשתי מאד בודדה. היו לי קשיים בלימודים והייתי ה"פוטנציאל המבוזבז".  כשגדלתי – היה לי קשה בצבא. וכשהשתחררתי מילאתי מגוון של תפקידים שכללו עבודה קשה, מאומצת ואינטנסיבית. אח"כ היה לי קשה כשלמדתי באוניברסיטה ועבדתי בו זמנית. היה לי קשה כלכלית. הייתי לחוצה. הרגשתי שקשה לי המון. וכשהיו מתקשרים אלי לשאול אותי מה שלומי – אז הייתי – כמובן – מספרת מיד על הקשיים שלי.

נקודת המפנה שלי הייתה כשאחת מהחברות הכי טובות שלי בעולם שיקפה לי יום אחד – שנהיה בלתי נסבל לדבר איתי. היא אמרה לי שאני כל הזמן מתלוננת על כל מה שלא עובד. ושהיא מרגישה שהיא מתקשרת אלי ושומעת פעם אחרי פעם כמה חרא לי בחיים.

תכל'ס – הרגשתי בוקס בבטן כשהיא אמרה לי את זה, אבל נאלצתי להתבונן על המציאות ולהודות שאני ממש קשורה לסבל ולקושי שלי. חוויתי אותו ואז דיברתי עליו, שיתפתי בו, הפצתי אותו. בחשתי בו והעצמתי אותו. נתתי לקושי שלי לצבוע את כ-ל התמונה ולא היה לי מקום להנאה, לקלות ולשמחה. אבל למה בעצם? למה נצמדתי לקושי שלי אם זה הרגיש כל כך רע?

התשובה היא מאד פשוטה עבורי, והיא כוללת מספר משתנים שמשותפים לרבים מאיתנו:

• כמו רובנו, גדלתי בסביבה רוויית השרדות, מלחמות, קשיים ומשברים ביחד עם מלא אהבה. אני חצי צ'כית, רבע ספרדייה ורבע תימניה. אם תקחו את כל מה שהמשפחה שלי עברה, תגלו את השואה, תקופת הצנע, רדיפה, עליה ברגל מצנעה וריסוס בכניסה לארץ ישראל. לחימה בבריגדה הבריטית במלה"ע הראשונה, ישיבה בשבי הגרמני, השתתפות בכל מלחמות ישראל, יתמות, עוני והשרדות.  למה אני כותבת לכם את זה? כי כל אחד מאיתנו שיתבונן על אילן היוחסין שלו יגלה מורשת של קשיים נוראיים. אנחנו עם לוחם. עם גיבור שחלק מהמורשת שלו זה הישועה בדקה ה-90, בתוך החושך הכי גדול. כנגד כל הסיכויים ורגע לפני שאי אפשר יותר – אנחנו מקבלים ישועה ומשנים את התמונה. אנחנו גיבורים. ומיהו הגיבור? זה המתגבר. על קשיים כמובן.

אז השלב הראשון בדרך לחיים קלילים ומלאי הנאה הוא לוותר על התפקיד של הגיבור. להסכים לוותר על חלק שיכול להיות שהוא חלק בלתי נפרד בזהות ובתחושת הערך העצמי שלנו. אבל זה הכרחי – כי אם את רוצה שיהיה לך קל, אז את צריכה להסכים להתפנק במקום להיות גיבורה.

• מעבר לרצון שלי להיות גיבורה, הקושי שלי שימש לי לגיטימציה. היו לי כאלו ציפית מטורפות מעצמי – שהכל יהיה מושלם – שלא הייתה לי רשות ליהנות, לשמוח, לקבל משהו בקלות. גדלתי כילדה מאד אחראית. עבדתי מגיל 8. היה חשוב לי להיות "ילדה טובה". למדתי שאנשים אחראיים אמורים לעשות משהו בכל רגע. למדתי שאנשים טובים מתמודדים עם קשיים ומחכים לסוף שיהיה בו טוב. תמיד היו לי ציפיות לגבי החיים שלי. היה לי ספר חוקים עב כרס שסחבתי על הגב שלי שבו היו כתובים כל הדברים שהייתי אמורה להיות. הייתי פרפקציוניסטית. לא עמדתי בקריטריונים של עצמי. הרגשתי בינונית בכל מה שעשיתי, אז פיציתי על חוסר השלמות בעבודה קשה. הקושי היה ההצדקה שלי.

השלב השני בדרך ליצירת חיים מלאי קלילות והנאה הוא להתחיל לתת לעצמינו רשות מראש. כשאין לנו רשות מלאה להיות – אז אנחנו צריכים סיפור טוב למה בכל זאת עשינו דברים שאנחנו לא חושבים שהם בסדר. למשל כמו: לנוח לפני שסיימת את המשימות שלך. אז אנחנו מתחילים לייצר קשיים. אולי אנחנו מתלוננים ואוספים עדויות ולגיטימציה למנוחה שלנו. ואז המנוחה לא ממש נותנת מנוח מה שנקרא, כי היא הופכת להיות מוצדקת. היא הופכת להיות חיונית. לפעמים אנחנו מכניסים את עצמינו למצבי "אין ברירה" רק בשביל לנוח. ואז – אנחנו יכולים לחלות בשביל להצדיק את המנוחה שלנו. תנו לעצמכם רשות מראש. תבינו שרוחב הרשות שתיתנו לעצמכם – תקבע את אופי מערכות היחסים שלכם, העבודה שלכם ואת חייכם האישיים. למרות שהרבה מאיתנו למדו שזה נאור להקריב את עצמך – זה לא באמת כך. אם תתנו לעצמיכם רשות - כל הסביבה שלכם תהנה.

• כמו הרבה אנשים אחרים – האמנתי שהקושי הוא סימן חיובי להתקדמות הדרך. הייתה לי אמונה שרק דברים שנרכשו בקושי – באמת שווים משהו. ושהדברים הקלים הם: חסרי משמעות, חסרי ערך, too good to be true וכו'. גם אני האמנתי שאם זה שורף – אז זה עובד. ואם זה לא שורף – זה בטח לא עושה כלום. עד היום אני רואה המון אנשים שמוכרים את השירותים שדורשים מהם מאמץ, ונותנים בחינם את הדברים שבהם הם מבריקים באמת – רק כי המדד לערך שלהם הוא כמה מאמץ וקושי היו בתהליך. היום אני יודעת שזו שטות מוחלטת. אמנם התגברות על קשיים אכן בונה אופי ומיומנויות, אבל אם זה קשה – זה לא בהכרח המקום והכיוון הנכון. לפעמים הקושי בא לסמן לנו שאין טעם להמשיך לדפוק את הראש בקיר – והדבר הנכון הוא לעצור. תמיד יש גם דרך קלה יותר. אם תתנו לעצמיכם רשות – תוכלו למצוא אותה.

השלב השלישי בדרך ליצירת חיים מלאי קלילות והנאה הוא להתחיל להתבונן, לשתף, לדבר, להעצים ולהוקיר את הדברים הקלים. את הדברים הטובים. את כל מה שכן עובד. לא משנה כמה קשיים יש בחייכם – יש גם המון דברים שעובדים. תתחילו לראות אותם, לדבר אותם ולהרשות לעצמכם להנות. לנשום. לצחוק. לקבל אהבה, תשומת לב ומנוחה בלי להצטרך להיות גיבור. בלי להצטרך להתמודד עם הקושי הבא. פשוט כי אתם רוצים ומותר לכם.

תנו לעצמיכם רשות לקלות. מותר לכם. רוצים ללמוד איך? הצטרפו אלינו לקורס יסודות האלכימיה